מדברת בשם עצמי
שמתם לב שכמעט בכל תכניות הטלוויזיה שבהן המשתתפים מדברים למצלמה ומספרים על עצמם, איך הרגישו וכאלה – כמעט כולם מדברים כלללל הזמן בגוף שני? זתומרת במקום להגיד: "כשהשף אמר עלי שאני מאכזב הרגשתי שנשבר לי הלב" הם יגידו למצלמה: "כשהשף אומר עליך שאתה מאכזב נשבר לך הלב". תכלס בכלל לא שמתי לב לתופעה הרווחת הזאת לפני שנכנסתי לעולם האימון, שם קיבלתי מודעות לדיבור על עצמי בגוף ראשון, ופתאום שמתי לב כמה אנשים לא עושים את זה! ולא רק בטלוויזיה... כשאני מדברת על עצמי בגוף ראשון, הדברים שאני מתארת ומספרת קורים לי! כשאני מדברת בגוף שני הדברים שאני מתארת בכלל קורים למי שאני מדברת איתו... נכון, זה אולי מאפשר הזדהות אבל בעיני זה בעיקר מרחיק את החוויות והרגשות שלי ממני, כאילו אני מספרת משהו שקרה למישהו אחר. יש חשיבות גדולה בעיני לדיבור בגוף ראשון. זה עמוק יותר לדבר על עצמי, לתאר את מה שקרה לי, את מה שאני הרגשתי וחשבתי. זה מחבר אותי לעצמי, מחזק את האחריות שלי על מה שקורה וקרה לי. וכשאני לוקחת אחריות על מה שקורה וקרה לי בחיים זה מזכיר לי שההגה בידיים שלי! לי יש את הכוח להזיז דברים בחיים שלי, לעשות, לשנות, לבחור, להחליט! תבחנו את עצמכם, רק ליום אחד – שימו לב איך אתם מדברים עם אנשים על עצמכם ועל דברים שקרו לכם – בגוף ראשון או שני? תנסו לעבור לגוף ראשון, תגלו שזה לא פשוט, לא בא באופן טבעי (למרות שזה הכי טבעי). ואם תתעקשו על זה עם עצמכם, כבר לא תוכלו לדבר אחרת. מוזמנים להגיב, לשתף מחשבות ומה שבא – אבל בגוף ראשון הא?
